<h1>ראבי"ה סימן ת"ד</h1>
<h2>דף סו.</h2>
לפי ראות עיני הכי סלקא שמעתא דפירקין אליבא דהילכתא שאם נכנסים ישראל בערב שבת בפונדק או בכיוצא בו ושובתים שם בשבת, אם יש מהם כך הרבה שאינם יכולין להיות בחדר אחד או בעלייה אחת, או אפילו מועטים שיכולין להיות בחדר אחד או בעלייה אחת ביחד ואינם חפצים להיות ביחד, כיון ששוכרין (את) כל החבורה וחבורה חדר או עלייה לבד, אוסרין זה על זה, כדתנן לקמן [ע"ב ע"א] חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד וכו' דאפילו בית הלל מודו שאם היו מקצת שרויין בחדרים או בעלייות שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה. ואפילו אם כולם בחדר אחד או בעלייה אחת, וחלקו החדר או העלייה בוילון וכיוצא בו, והגיע הוילון לתקרה, או בפחות משלשה לתקרה, צריכים עירוב, כבית הלל אליבא דרבי יהודה, דגרסינן לקמן בפירקין [ע"ב ע"ב] אר"נ אמר רב הלכה כרבי יהודה. וכיון דאסרו אהדדי צריכין למיג[ר] מבעל הפונדק, ולא מצי למיסמך אשכירות דיהבו להו משום לינה. ואם יש מבעלי הפונדק [אפילו עשרה] אפילו דרים כולם בפונדק צריכין למיג[ר] מכולהו, דגרסינן בירושלמי [פ"ו ה"ג] אמר רבי ייסא עשרה גוים שהיו דרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך להשכיר רשותו, פי' מפני שרשות כולם שוה בו. והיכא שאין הגוי שהוא בעל הבית רוצה להשכיר רשותו, אם הלך אצל אחד מעב[דיו] והשכיר הרשות בידו, ודיו, כרבי יוחנן דאמר שוכר כמערב דמי מה מערב אפילו שכירו ולקיטו [אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו]. והני מילי שאדונו אינו חפץ להשכיר לו, אבל אם חפץ האדון להשכיר לו שוכר רק מן האדון ולא מן העבד. כללא דמילתא כל היכא דאסרי הישראלים אהדדי צריכין ל[שכו]ר רשות הגוי, לא אסרי אהדדי אין צריכין לשכור רשותו. הילכך בן ישראל [הלן] בבית מערופיא שלו בלא שכירות אפילו לנו עמו עשרים אכסנאי[ם] הם, [ו]לא אסרו אהדדי, וגם הגוי אינו אוסר עליהם. ולא צריכין לא עירוב ולא שכירות, כדגרסינן לקמן בפרקין [ס"ט ע"ב] בענין ישראל המבטל רשות לבני חצרו שלהם מותר לו ולהם, ואמרינן בגמרא מאי טעמא משום דהוי אורח לגבייהו, אלמא אורח לא אסיר. וכן משמע נמי בירושלמי [פ"ו ה"א] דאורח לא אסיר. וכשם שאורח ישראל אינו אוסר כך אורח גוי לא אסיר, שלא תקנו עירובי חצרות אלא שלא ליתי לאחלופי ברשות הרבים, ואכסניא אין להם רשות בחצר, ולא אתי לאחלופי, דהא ידעו שהך גברא [אכסנאי] הוא אבל כששוכרים כולם נחשבים בעלי בתים, ורשות [שלהם] הוא. הילכך כשדרים בלא שכירות לא צריכין לא עירוב ולא שכירות.
<h2>דף עב.</h2>
לפי ראות עיני הכי סלקא שמעתא דפירקין אליבא דהילכתא שאם נכנסים ישראל בערב שבת בפונדק או בכיוצא בו ושובתים שם בשבת, אם יש מהם כך הרבה שאינם יכולין להיות בחדר אחד או בעלייה אחת, או אפילו מועטים שיכולין להיות בחדר אחד או בעלייה אחת ביחד ואינם חפצים להיות ביחד, כיון ששוכרין (את) כל החבורה וחבורה חדר או עלייה לבד, אוסרין זה על זה, כדתנן לקמן חמשה חבורות ששבתו בטרקלין אחד וכו' דאפילו בית הלל מודו שאם היו מקצת שרויין בחדרים או בעלייות שצריכים עירוב לכל חבורה וחבורה. ואפילו אם כולם בחדר אחד או בעלייה אחת, וחלקו החדר או העלייה בוילון וכיוצא בו, והגיע הוילון לתקרה, או בפחות משלשה לתקרה, צריכים עירוב, כבית הלל אליבא דרבי יהודה, דגרסינן לקמן בפירקין [ע"ב ע"ב] אר"נ אמר רב הלכה כרבי יהודה. וכיון דאסרו אהדדי צריכין למיג[ר] מבעל הפונדק, ולא מצי למיסמך אשכירות דיהבו להו משום לינה. ואם יש מבעלי הפונדק [אפילו עשרה] אפילו דרים כולם בפונדק צריכין למיג[ר] מכולהו, דגרסינן בירושלמי [פ"ו ה"ג] אמר רבי ייסא עשרה גוים שהיו דרים בבית אחד כל אחד ואחד צריך להשכיר רשותו, פי' מפני שרשות כולם שוה בו. והיכא שאין הגוי שהוא בעל הבית רוצה להשכיר רשותו, אם הלך אצל אחד מעב[דיו] והשכיר הרשות בידו, ודיו, כרבי יוחנן דאמר [ס"ו ע"א] שוכר כמערב דמי מה מערב אפילו שכירו ולקיטו [אף שוכר אפילו שכירו ולקיטו]. והני מילי שאדונו אינו חפץ להשכיר לו, אבל אם חפץ האדון להשכיר לו שוכר רק מן האדון ולא מן העבד. כללא דמילתא כל היכא דאסרי הישראלים אהדדי צריכין ל[שכו]ר רשות הגוי, לא אסרי אהדדי אין צריכין לשכור רשותו. הילכך בן ישראל [הלן] בבית מערופיא שלו בלא שכירות אפילו לנו עמו עשרים אכסנאי[ם] הם, [ו]לא אסרו אהדדי, וגם הגוי אינו אוסר עליהם. ולא צריכין לא עירוב ולא שכירות, כדגרסינן לקמן בפרקין [ס"ט ע"ב] בענין ישראל המבטל רשות לבני חצרו שלהם מותר לו ולהם, ואמרינן בגמרא מאי טעמא משום דהוי אורח לגבייהו, אלמא אורח לא אסיר. וכן משמע נמי בירושלמי [פ"ו ה"א] דאורח לא אסיר. וכשם שאורח ישראל אינו אוסר כך אורח גוי לא אסיר, שלא תקנו עירובי חצרות אלא שלא ליתי לאחלופי ברשות הרבים, ואכסניא אין להם רשות בחצר, ולא אתי לאחלופי, דהא ידעו שהך גברא [אכסנאי] הוא אבל כששוכרים כולם נחשבים בעלי בתים, ורשות [שלהם] הוא. הילכך כשדרים בלא שכירות לא צריכין לא עירוב ולא שכירות.
